אבא שלי נלד בכפר קטן בליטא שהיה אז חלק של רוסיה. הוא נלד בשנת 1892. שם הכפר בליטאית הוא Kapciamiestis והשם ביידיש הוא Kopcheve קופצ'ווה. הוא היה בן יחיד בין 4 אחיות. בשנים אלה בנים יהודים למדו ב"חדר" – בית ספר ליד בית כנסת לבנים מגיל 3-בר מצווה. לאחר בר מצווה ילדים יהודים היו לומדים או בגימנסיה עברי, בית ספר רוסי, בית מדרש של בית כנסת או גימנסיה רוסית (גימנסיה הוא כמו תיכון כולל בגרות). על מנת ללמוד בגימנסיה רוסית משפחות יהודיות היו צריכות למצוא משפחות נוצריות שהיו מוכנות לתת את חסותן לתלמיד היהודי. כמובן המשפחה היהודית הייתה משלמת עבור הלימודים והמחייה. הורים של אבא שלי שלחו אותו ללמוד בעיר Grodno שהיום ה-Belarus. הוא חי אצל משפחה רוסית ולמד בגימנסיה רוסית עד סיום בגרות. כאשר חזר לכפר בגיל 19 (1910) הוריו דאגו שהצבא הרוסי יגייס אותו וזה יהיה סוף שלו. לכן אספו את כספם והבריחו אותו מעבר לגבול כדי שיסע לארצות הברית. השנה הייתה 1910, הוא הוברח מהכפר קשור מתחת לעגלה עם עוד נער. הסיפור בראיון שלי איתו. תקראו.

אחות אחת של אבא שלי נפטרה ממחלה עוד בליטא. שלוש אחיות התחתנו והגיעו לארצות הברית. אפילו הורים של אבא שלי באו לארצות הברית בשנת 1918. סבתא שלי נפטרה שם בשנת 1923, וסבא שלי נורא התגעגע לאחיו וביתו אי שם בליטא... לכן הוא חזר לכפר. מצ"ב העתקים  של מכתבים שסבא שלי כתב לאבא שלי בשנת 1936. מכתבים אלה ביידיש. כמובן לא הכרתי סבים אלא מפני שעוד לא נולדתי.

אבא שלי היה איש שקט מאוד –כמעט ולא דבר, אלא אם היה לו משהו חשוב לאומר. אפשר להגיד שהוא היה ביישן, היה קורא הרבה. הוא לא היה ספורטאי. הוא עבד, בא הביתה, אכל ואחר כך קרא עיתונים וכתבי-עת בנושאים של עסקים ופילוסופיה. הוא אהב אופרה אך לא מסוקיה פופולרית. הוא לא הסכים ללכת לסרטים, תארטון, מסיבות וכו' – רק כאשר הוא נאלץ ללכת לחתונה כמו של אחותי!